מעגל ההתמכרות- דברים שמשפחות צריכות לדעת

אמון הוא אחד הדברים הבסיסיים שמאפשרים לנו להיות בקשר."לא לתת אמון בכלל מחבר אותי למקום מאוד בודד, לבד בעולם. לתת אמון מתחבר לי לביחד." אבל לתת אמון פירושו גם להסכים להיות במקום פגיע וחשוף, כשאין לנו באמת שליטה על הדרך שבה האדם שמולנו יתנהל. במשפחה שחיה לצד התמכרות, האמון עלול להיפגע שוב ושוב – דרך הסתרות, שקרים והבטחות שלא מתקיימות. לפעמים הוא נשחק לאורך זמן, ולפעמים נשבר ברגע אחד. ולא פעם, יחד עם האמון באדם שמולנו, מתחיל להתערער גם האמון שלנו בעצמנו. בפרק הזה אני ממשיכה את סדרת השיחות עם ליז אריאלי, פסיכותרפיסטית המתמחה בהתמכרות ובטראומה, והפעם אנחנו מדברות על אמון: על הצורך שלנו בו, על מה שקורה כשהוא נפגע ועל ההבדל בין להאמין למישהו לבין להאמין בו. אנחנו שואלות איך אפשר להתנהל בתוך משפחה כשהרצון להאמין פוגש שוב ושוב את חוסר האמון, ומה קורה למתח הזה כשהאדם נכנס להחלמה. ובתוך כל אלה נמצאת גם השאלה המורכבת כל כך: האם, ואיך, אפשר לבנות אמון מחדש? לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

יש תפיסות סביב התמכרות שהפכו עם השנים כמעט לאמיתות מובנות מאליהן. אנחנו שומעים אותן ממשפחות, מאנשים בהחלמה, ולפעמים גם אומרים אותן בעצמנו – מבלי לעצור ולבדוק מה באמת עומד מאחוריהן. אלא שהדרך שבה אנחנו מבינים התמכרות אינה נשארת רק ברמת הידע. היא משפיעה על הציפיות שלנו מהאדם שמתמודד, על האופן שבו אנחנו מפרשים את ההתנהגות שלו, על מה שאנחנו מצפים מתהליך ההחלמה – וגם על הבחירות שבני המשפחה עושים בדרך. בפרק הזה אני חוזרת לשיחה עם אורית שטרנברג, מנהלת אקדמית לתכנית יועצים להתמכרויות וטראומה בגומא גבים, ומאמנת משפחות ומתבגרים וביחד אנחנו עוצרות מול כמה מהתפיסות המוכרות ביותר בעולם ההתמכרות ובודקות אותן מחדש. לא כדי להחליט רק מה נכון ומה לא, אלא כדי לשאול מה אנחנו מפספסים כשאנחנו מאמינים שאנחנו כבר יודעים את כל הסיפור. כי לפעמים שינוי קטן בדרך שבה אנחנו מבינים את ההתמכרות, יכול לשנות גם את הדרך שבה אנחנו פוגשים אותה. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

שינוי הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, ובכל זאת, גם כשאנחנו יודעים שמשהו כבר לא עובד עבורנו, לא תמיד פשוט לעשות אחרת. הפער שבין ההבנה שמשהו צריך להשתנות לבין היכולת לחולל את השינוי ולהישאר בו, הוא המקום שממנו יצאנו לשיחה הזו. בפרק הזה אני משוחחת עם ליז אריאלי, פסיכותרפיסטית ממוקדת התמכרויות וטראומה ומנחת קבוצות, על שינוי – ומתוכו על אחד מתהליכי השינוי המורכבים ביותר: החלמה מהתמכרות. כי גם כשהכאב גדול, הוא לא תמיד מספיק כדי להניע שינוי. וגם כשהרצון קיים, הדרך דורשת הרבה יותר מהחלטה. היא מפגישה אותנו עם הפחד מהלא־נודע, עם הצורך להיפרד מהמוכר ועם המחיר שיש לכל בחירה חדשה. וכפי שליז אומרת בשיחה: "יש מחיר למחלה, ויש גם מחירים להחלמה." ובתוך התהליך הזה נמצאת גם המשפחה, שנדרשת לא פעם לעבור שינוי משל עצמה – ללמוד מה בידיה לשנות, על מה עליה לוותר, ואיך להישאר בדרך גם כשהתוצאה אינה מיידית. שינוי הוא דרך. וגם החלמה היא דרך. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

מה הקשר בין שייכות לבריחה? במבט ראשון נדמה שמדובר בשני כוחות מנוגדים. אבל לעיתים, דווקא כשהצורך האנושי הבסיסי ביותר – להרגיש שייכים – אינו מקבל מענה, מתחיל מסע של חיפוש. מסע שלפעמים נראה כמו בריחה. בפרק הזה אני מארחת את גליה עצמון, מנטורית ומרצה לבני נוער, מכורה בהחלמה, לשיחה כנה על ילדות, אובדן וחיפוש בלתי פוסק אחר מקום בעולם "שייכות בשבילי היא בית. מקום שבו מקבלים אותי כמו מי שאני"- היא אומרת, ומשפט אחד מצליח לזקק מסע של שנים, מסע שבמהלכו חומרים משני תודעה הפכו לניסיון להקל, ולו לרגע, על כאב עמוק של חוסר שייכות. דרך הסיפור האישי שלה אנחנו מתבוננים במפגש שבין שייכות, בריחה והתמכרות, ומגלים כיצד דווקא במקום שבו הכול התפרק, התחילה גם הדרך חזרה: " הניקיון נתן לי את החופש להיות מי שאני" משפט שמזכיר לנו שהחלמה היא לא רק הפסקת השימוש, אלא גם האפשרות לחזור ולהרגיש בבית, בתוך עצמנו. ולכל הורה שמאזין לנו, גליה מבקשת להשאיר מסר אחד: אל תוותרו על הילד שלכם. גם אם הוא דוחה אתכם או מתרחק, נסו לזכור שזו לא בהכרח בחירה נגדכם – לפעמים זו פשוט הדרך שלו לקרוא לעזרה. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם…

אפשר להיות מכורים לעבודה? רוב האנשים יענו שלא. הרי עבודה היא דבר טוב – היא מאפשרת לנו להתפתח, ליצור, להצליח ולהרגיש משמעות. אבל מה קורה כשהעבודה כבר לא רק ממלאת את החיים, אלא מתחילה להגדיר את מי שאנחנו? בפרק הזה אני מארחת את ענת הלוי, מדריכת הורים, מאמנת אישית ומנחת קבוצות, לשיחה כנה על התמכרות שאינה קשורה לחומרים, אלא לזהות. דרך סיפורה האישי היא משתפת כיצד חיים של הישגיות בלתי פוסקת, השוואתיות ומרדף אחר ערך עצמי הובילו אותה להתרחק מעצמה, עד שהגוף עצר אותה והכריח אותה לשאול: "אם העבודה הגדירה את האדם שאני, אז מי אני עכשיו בלעדיה?" זו שיחה על התמכרויות התנהגותיות, על המחירים הסמויים של עשייה בלתי פוסקת, על הצורך בערך עצמי ובהכרה, ועל הדרך הארוכה חזרה אל עצמנו. כי לרוב ההתמכרות היא לא הסיפור כולו – היא רק הביטוי למשהו עמוק הרבה יותר. ובתוך כל זה מסתתר גם רגע אחד של תקווה: "כשהפסקתי לרדוף, התחלתי לפגוש את עצמי." כי לפעמים, המסע הכי ארוך בחיים הוא לא הדרך להצלחה – אלא הדרך חזרה לעצמנו. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי…

רובנו תופסים חופש כיכולת לבחור, להחליט ולעשות כרצוננו. אבל בעולם ההתמכרות, חופש עלול לקבל משמעות הפוכה. כשהאדם מאבד את היכולת לעצור, להציב גבול או לבחור אחרת, דווקא הגבול שמגיע מבחוץ – דרך הגוף, מערכת יחסים שמתפרקת, אשפוז, או אפילו מעצר ובית סוהר – עשוי להפוך לעצירה הראשונה שמאפשרת שינוי. בפרק הזה דניאל שוט, מכור בהחלמה, רכז מדריכים בקהילה טיפולית ומלווה אנשים המתמודדים עם התמכרות ותחלואה כפולה, משתף בכנות במסע חייו. הוא חוזר לילדות של חוסר שייכות, מספר כיצד ההתמכרות התחילה הרבה לפני הסמים, ומתאר את השנים שבהן ניסה לברוח מהמציאות – עד לרגע שבו כבר אי אפשר היה לברוח. כפי שהוא אומר בפרק: "בית הסוהר הציל לי את החיים. הסוכן הסמוי עשה בשבילי את מה שאף אחד לא הצליח לעשות בשבילי." השיחה נוגעת גם באחד הנושאים הכואבים ביותר עבור משפחות – הניסיון להציל. הרצון למנוע את המעצר, את הכלא ואת ההשלכות, מתוך אהבה וחוסר אונים. אבל היא גם מזכירה שלפעמים השינוי מתחיל רק כשהאדם עצמו מגיע לרגע שבו הוא אומר: "את המחיר הזה אני כבר לא מוכן לשלם." זו שיחה על התמכרות, אבל לא פחות מכך על החיפוש אחר שייכות, על בושה, על גבולות, ועל הדילמה…

רובנו לא עוצרים לחשוב על זה, אבל אחד התהליכים המשמעותיים בהתפתחות של אדם הוא היכולת לפתח בתוכו מקור פנימי של ביטחון, ערך ויציבות. מקום שמאפשר להתמודד עם פחד, כאב, אכזבה ומשברי חיים, מבלי לאבד את עצמנו בתוכם. כשאותו בסיס פנימי אינו נבנה במידה מספקת, מתחיל לעיתים חיפוש ארוך אחר מה שחסר בפנים. מערכות יחסים, הישגים, ריגושים, התנהגויות כפייתיות או חומרים – כולם יכולים להפוך, בדרכים שונות, לניסיון למצוא בחוץ את מה שקשה להחזיק מבפנים. בפרק הזה יקי בביץ, מכור בהחלמה כבר למעלה משמונה שנים, שף בבית מאזן וסטודנט לפסיכותרפיה, משתף בכנות יוצאת דופן במסע חייו. מסע שמתחיל בילד חכם, מרצה ומצליח כלפי חוץ, ממשיך דרך שנים של חרדה, חוסר שקט, ריגושים, שימוש בחומרים ואלכוהול, ונוגע גם בתלות באנשים ובקושי להתמודד עם כאב ומשברי חיים. במבט לאחור, יקי מתאר כיצד לאורך שנים חיפש בחוץ את מה שלא הצליח למצוא בפנים. ביטחון, שקט, תחושת ערך ויכולת להתמודד עם עצמו ועם העולם. אולי יותר מכל, הדבר הזה מתמצה במשפט אחד שהוא אומר במהלך הפרק: "לא ידעתי מי אני לפני הגמילה." זו שיחה על התמכרות, אבל לא פחות מכך על התפתחות נפשית. על הקשר של אדם עם עצמו.…

גיל ההתבגרות מביא איתו לא מעט שאלות עבור הורים. איך יודעים מתי מדובר בחלק טבעי מתהליך ההתבגרות, ומתי יש משהו עמוק יותר שמבקש תשומת לב? מתי לתת מרחב, ומתי דווקא להתקרב? ומעל הכול – איך נשארים כתובת עבור ילד שכבר פחות משתף, פחות מספר, ולעיתים גם פחות מאפשר לנו להיכנס לעולמו. בפרק הזה אני מארחת את אורית שטרנברג, מנהלת אקדמית לתכנית יועצים להתמכרויות וטראומה בגומא גבים, ומאמנת משפחות ומתבגרים. שוחחנו על גיל ההתבגרות כתקופה של חיפוש, סערה והתפתחות, ועל הפער שקיים לא פעם בין מה שהורים רואים מבחוץ, לבין מה שבני הנוער חווים מבפנים. דיברנו על התנהגויות שמדאיגות הורים – הסתגרות, התרחקות, שימוש, פגיעה עצמית והתנהגויות מזיקות אחרות – ועל האפשרות להסתכל עליהן לא רק כעל הבעיה עצמה, אלא גם כניסיון להתמודד עם קושי שלא הצליח לקבל מילים. כפי שאומרת אורית בפרק: "כשילד בוחר בהתנהגות מזיקה, יש שם קושי. הוא לא יודע איך לבטא אותו. הוא צריך שמישהו ישאל אותו, יראה אותו, יעזור לו." מתוך המקום הזה שוחחנו על גיל ההתבגרות, על המשמעות של נוכחות הורית, על גבולות ועל הקשבה, ועל האפשרות להישאר דמות משמעותית גם בתקופה שבה נדמה שהחברים הופכים…

אחת השאלות שחוזרות שוב ושוב אצל משפחות בתחילת הדרך היא:במה בכלל מטפלים קודם? בהתמכרות?בקושי הנפשי?בחרדה, בטראומה, בדיכאון?והאם בכלל אפשר להפריד ביניהם? בפרק הזה ארנון גולוב, מכור בהחלמה, פסיכותרפיסט ומנהל מרכז גמילה לתחלואה כפולה — מדבר על המפגש שבין התמכרות לבין מצוקה נפשית, ועל המקומות שבהם השימוש כבר הופך גם לדרך להתמודד — וגם לחלק מהבעיה עצמה. “התמכרות היא בעיה נפשית.ויש גם תחלואה כפולה — התמכרות יחד עם מחלת נפש.ולפעמים כבר לא יודעים מה בא קודם.” ודיברנו גם על אחד המקומות הכי מבלבלים עבור משפחות — עולם הטיפול עצמו.ההבדלים בין מרכז גמילה, בית מאזן ומסגרות שונות, הניסיון להבין לאן נכון לפנות, והפחד לעשות את הצעד הלא נכון. “איזון פסיכיאטרי הוא לא טיפול רגשי.הוא חלק ממערך כולל של טיפול.” זו שיחה על הניסיון להחזיק את החיים כרגיל, גם כשהמציאות כבר מתפרקת מבפנים.על משפחות שמנסות “לתפור” פתרונות שישמרו על מה שקיים — עבודה, בית, תפקוד — בזמן שחלון ההזדמנויות הולך ומצטמצם. “בטווח הארוך, האדם הורג את עצמו — ובדרך כלל כל המשפחה סביבו גם סובלת.” ובתוך כל המורכבות הזו, ארנון מזכיר גם משהו נוסף:שלא צריך להישאר לבד בתוך…

קנאביס הפך בשנים האחרונות לחלק מהשגרה.נוכח, מקובל, כמעט מובן מאליו. “זה רק קנאביס” — משפט שחוזר על עצמו,ומטשטש לא מעט ממה שקורה מתחת לפני השטח. אבל עבור חלק מהאנשים, הוא לא רק מרגיע, הוא גם מרחיק. “היו שנים של הנאה מהקנאביס… הוא עזר לי רגשית.אבל בשלב מסוים — הוא הפך להיות המרכז של הכול.” בפרק הזה אני מארחת את שלומי סינגר —מכור בהחלמה, מטפל ומנחה קבוצות בתחום ההתמכרויות ובפוסט־טראומה. דרך הסיפור האישי שלו אנחנו נוגעים בהתמכרות לקנאביס בלבד —בלי חומרים “קשים”, בלי דרמות חיצוניות גדולות —אבל עם תהליך איטי, מתמשך, כזה שלא מרגיש מסוכן בזמן אמת. “לא נהייתי מכור ביום אחד…זה היה תהליך של שנים, עד שלא יכולתי להפסיק.” ובשלב מסוים —גם כשזה כבר לא עובד —אי אפשר לדמיין את החיים בלעדיו. “לא מסוגל לחשוב על חיים בלי קנאביס… זה מפחיד.” מתוך הדרך ששלומי עבר, אנחנו מתקרבים לשאלות שלא תמיד שואלים:איך חומר שנתפס כקל הופך להיות אמצעי קבוע לבריחה?מה קורה כשהוא כבר לא רק עוזר — אלא גם יוצר את הפער?ואיך נראית נקודת המפנה, כשמבינים שהדרך הזו כבר לא עובדת? “הייתי סטלן מתפקד…ובדיעבד — החיים שלי לא היו מנוהלים.” פרק על התמכרות שלא תמיד…

זה משפט מתוך שיר שענבר כתבה מתוך רגע שפל נמוך,שבו האכזבה הייתה על זה ששוב, היא לא הצליחה למות. למי שלא חווה זאת — קשה להבין.איך אדם לא רוצה לחיות.לא כרעיון, לא כרגע חולף, כאמירה סתמית.אלא כחוויה יומיומית. הרצון לשים לזה סוף. לסבל. ענבר מיליקובסקי, מכורה נקייה, יוצרת, מוזיקאית ועורכת —משתפת אותנו בסיפור האישי שלה, במקומות הכי פנימיים. על חיים עם דיכאון מגיל צעיר,על תחושת חוסר שייכות — של להיות טעות בעולם הזה,ועל הדרך שבה השימוש נכנס — כאמצעי להתמודד,או פשוט לא להרגיש. זה המקום שממנו מתחיל הפרק.המקום שבו נדמה שאין דרך אחרת. ומתוכו — לאט לאט — מתחילה להיכנס גם אפשרות נוספת. ועל זה — היא אומרת היום: “היום אני יודעת, שיש תקווה ואפשר אחרת.” לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887

כעס הוא אחד הרגשות הכי נוכחים בתוך מערכות יחסים שנוגעות בהתמכרות.הוא מופיע כלפי האדם שמולנו — אבל גם כלפי עצמנו.ולפעמים, יותר מהכל — הוא פשוט נשאר בפנים. בפרק הזה אני מבקשת לעצור רגע ולהתבונן ברגש הזה.מה עומד מאחוריו? למה הוא כל כך חזק? ומה קורה כשהוא לא מתורגם לפעולה — אלא נשאר ומצטבר. דרך סיפורה האישי של לילוש — בת זוג לשעבר לאדם בהתמכרות —אנחנו נכנסים אל תוך מערכת יחסים סוערת ומורכבת, שבה, כמו שהיא מתארת,“הרגיש כמו שדה קרב כל הזמן”, וכש“העישון היה ערך עליון שסביבו אנחנו מרקדים”. זה סיפור על אהבה, על תלות, על ניסיון להחזיק קשר בכל מחיר —ועל הרגעים שבהם משהו מתחיל להישבר מבפנים,עד תחושה כפי שלילוש מתארת - “הרגשתי ריקה לגמרי ושכל הזהות שלי נצבעת באורו”. ובתוך כל זה — גם כעס.כעס עליו, על הדרך, על הבחירות —אבל גם כעס פנימה, על עצמה, על זה שהיא נשארת. ועל רגע אחד — נקודת תפנית, שבו מונח אולטימטום: או שאת הולכת לקבוצות נר-אנון, או שהקשר מסתיים. ומתוך המקום הזה, מתחילה תנועה אחרת. לא רק כלפיו — אלא גם פנימה. “הקבוצה… הצילה לי את החיים.” ומסר משמעותי אחד שלילוש מבקשת להעביר - “ואת לא חייבת לעבור את זה לבד.”…

אנחנו רגילים לחשוב שהתמכרות היא בעיית שימוש.שאם רק יפסיק – הכול יסתדר. אבל השימוש הוא רק הקצה.מתחתיו פועלת מערכת שלמה שמשנה תפיסה, סדרי עדיפויות ושיקול דעת. בפרק הזה אני מארחת את דנה דרוקר — מכורה נקייה ופסיכותרפיסטית ממוקדת התמכרויות וטראומה — לשיחה שמפרקת את המחלה מבפנים. דיברנו על החיבור בין כאב לפתרון,ועל איך דפוס הבריחה מהרגש הופך למנגנון שמארגן את החיים. “הייתי מוכנה לשים הכול בצד לטובת השימוש. הילדים, המשפחה, הבריאות. שום דבר בעולם לא היה יותר חשוב מהשימוש שלי.” שקרים והסתרות אינם “אופי” — הם מנגנוני הישרדות.הכחשה איננה סתם בחירה — היא מערכת הגנה של המחלה.אגו, ריכוז עצמי, עיוותי חשיבה והתבודדות — כולם חלק ממנגנון שמטרתו להגן על השימוש. והדבר שחשוב למשפחות להבין:זה לא אישי.ההתנהגות של האדם המתמודד איננה נגדכם — היא בעד המחלה. התמכרות איננה שייכת לקצוות החברה, והיא איננה רק עניין של כוח רצון.אבל יש לה פתרון.פתרון עובד. “אם אני יכולה — כל אחד יכול.” בפרק הזה אנחנו מפרקות את המנגנונים כדי להבין איך זה עובד,כי לפעמים, עצם ההבנה כבר משנה משהו בתוכנו. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם…

“אני מתגעגעת אליו… כמו שמתגעגעים למישהו שכבר איננו — בעודו יושב לידי.” במשפט הזה פתחנו שיחה על אובדן שלא מתחיל במוות, אלא מתרחש בתוך החיים עצמם. במחקר “שכבות של כאב”, מתבונן עומר עצמון, עו"ס ומטפל בהתמכרויות, בחוויה של ילדים בוגרים שאיבדו הורה להתמכרות. אחת התובנות המרכזיות שעולה מהמחקר היא תחושת אובדן גם כשהאדם עדיין נוכח. “מבחינתי היא מתה עוד לפני שהלב שלה הפסיק לפעום,” שיתפה אחת המרואיינות. התמכרות משנה את מערכת היחסים. לעיתים נוצרת מציאות של הורה נוכח־נפקד. הטייטל “מכור” מתחיל לעקוף את הטייטל “אמא” או “אבא”, והילד נדרש להסתגל — לפעמים מוקדם מדי. המוות הפיזי, כשמגיע, אינו בהכרח נקודת ההתחלה של האובדן. לעיתים הוא קוטע תהליך שהתרחש לאורך שנים. לצד האבל עלתה במחקר גם תחושת הקלה — מורכבת, לא פשוטה, אך נוכחת. המחקר מרחיב את ההבנה של אובדן במשפחות של מכורים — לא כאירוע חד, אלא כתהליך מתמשך שמתחיל הרבה לפני המוות וממשיך גם אחריו. הוא מציע למשפחות שפה מדויקת יותר להתבונן בחוויה הזו ולהכיר בה כלגיטימית. זה פרק על אובדן מתמשך.על זהות שנבנית בתוך שינוי.ועל חשיבות השמעת הקול של מי שחיים לצד. לתגובות, שאלות ונושאים…

התמונה שעולה לרוב כשמדברים על התמכרות להימורים היא בתי קזינו, פוקר, בֵּטִים, ספורט ועוד.אך לא תמיד כך נראית ההתמכרות בפועל.לעיתים היא מופיעה כיוזמה, כחיפוש הצלחה, כניסיון “לעשות כסף” —שפה לגיטימית לחלוטין בעולם העכשווי, המודרני והאינטנסיבי.ובתוך השפה הזו, קשה לראות מתי משהו כבר יצא משליטה. “לא חשבתי שאני מהמר. חשבתי שאני סוחר במט״ח.” שחף אשכנזי, מומחה לגמילה מהתמכרויות, שהתמודד בעצמו עם התמכרות, מדבר על הייחודיות של התמכרות להימורים:על האופן שבו העיסוק בכסף משמש כלי למנגנון רגשי של בעירה פנימית, חישובים בלתי פוסקים,וניסיון לתקן משהו מבפנים דרך מספרים ומסכים. הוא מתאר גם כיצד המשפחה נשאבת, בעל כורחה ולעיתים בלי להבין, אל תוך עולמו של המהמר —כיבוי מתמיד של שריפות, חובות, תחושת חירום וחוסר אונים כואב. נעסוק גם בפער שבין תגובה הורית טבעית — ערכים, גבולות וניסיון להשיב סדר —לבין מציאות שבה ההתמכרות מייצרת מנגנון עוקף של דחיפות, דרמה ופחד. זו שיחה שמבקשת לעצור רגע את המבט,ולראות כיצד שפה של הצלחה יכולה להסתיר מצוקה עמוקה,ואיך חיבור בין הנקודות עשוי להיות צעד ראשון ליציאה מהמעגל הזה. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם…

בדידות בתוך השימוש.רוגע שמופיע בפעם הראשונה – ונעלם.חיפוש אחר שייכות. קבוצה אחת שנותנת שם למה שעובר עליך.וניקיון שבו הכאב לא נעלם – אלא מקבל צורה אחרת. בפרק הזה אני מארחת את ניר – מכור בהחלמה כבר 11 שנים, אחרי כ־25 שנות שימוש, שמשתף בפתיחות: "הכאב הכי גדול בשימוש הוא בדידות נוראית". נדבר על הילדות, על הרגע שבו הסם נתן לראשונה תחושת שקט,ועל המחיר שהלך והעמיק עם השנים. ניגע גם במה שקורה אחרי שהשימוש נפסק:כעס, בושה, פחד לחזור להשתמש,והמאבק שלא מתנהל רק מול החומר – אלא מול מה שנשאר בפנים. "גם היום, בהחלמה, יש מלחמה בין כאב לשימוש". על המקום של קבוצה, שייכות ופעולות יומיומיות בדרך,ניר מבקש להעביר מסר ברור למשפחות: התמכרות היא מחלה שדורשת טיפול, לא רק הבנה. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

"25 שנה לא היה לי יום נקי אחד, הכי הרבה שהחזקתי – ארבע שעות.” דחף הוא מנגנון אנושי בסיסי.ניסיון מהיר של המערכת להשיב איזון, גם אם לרגע. בפרק הזה הדחף מקבל קול –לא כהגדרה, אלא כחוויה שמנהלת חיים שלמים. ערן, מכור בהחלמה, משתף בכנות:“הרצון להשתמש עלה על כל דבר – משפחה, ילדים, עבודה.מהרגע שקמתי עד שהלכתי לישון.” השימוש מתקיים לצד הכול: צבא, זוגיות, עבודה, ילדים.חיים שנראים מתפקדים – ונוכחות שנשחקת. “גידלתי ילדים, עבדתי – אבל לא הייתי נוכח.הייתי סוכן כפול בבית שלי.” גם כשהכול מתפרק –הדחף ממשיך לנהל. “לא משנה לאיזו תחתית הגעתי – לא יכולתי לוותר.” והרגע שבו משהו משתנה, מתוך הסכמה פנימית כואבת.קול שמגיע מבפנים ואומר:אם לא תעשה משהו – אתה מאבד את החיים שלך. גם בהחלמה, הדחף לא נעלם.הוא נוכח יום־יום –אבל היום יש דרך אחרת לעמוד מולו. ובסיום, ערן מעביר מסר פשוט וברור- למשפחות – לפני שיוצאים למאבק מול ההתמכרות, צריך לעצור ולטפל בעצמכם.ולמי שמתמודד – “יש תקווה. אפשר להישאר נקי. יום־יום.” לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ…

רוב המשפחות לא מגיעות ללמוד תכנית 12 הצעדים.ומי שכבר כן מגיעות – לרוב מגיעות בשבילו.בן, בת, בן זוג. מישהו שצריך “לתקן”. רק שבמהלך הדרך מתגלה לאט־לאט אמת אחרת:זו לא תכנית עליו. זו תכנית עליי. עלינו. על איך אני חיה בתוך מציאות שאין לי עליה שליטה. בפרק הזה אנחנו מדברים על תכנית 12 הצעדים בלי מיתוסים, בלי קדושה ובלי פחד.לא כטיפול, לא ככת – אלא כדרך חיים פרקטית, כזו שיורדת לקרקע:איך אני עוצרת תגובה?איך אני לוקחת פחות אישי?איך אני מפסיקה לטבוע בתוך הביצה – גם כשהכול בפנים צועק? איתי בשיחה יוסי אטיה ואלון קירשנר – מכורים בהחלמה ואנשי מקצוע – שמביאים קול כפול:של מי שהיה בכאוס טוטאלי, ושל מי שמלווה משפחות יום־יום בתוך הכאוס הזה. יוסי אומר בפשטות:“12 הצעדים הצילו לי את החיים. הצילו למשפחה שלי את החיים. זו דרך חיים שמצילה חיים.”ואלון מוסיף:“זה מסע פנימי. חזרה לעצמי. לעשות סדר בבלבול.” דיברנו על הכחשה ואשמה, על בושה וסודות שגדלים בחושך, על מחלה שמדביקה מערכות שלמות –ועל האפשרות לעצור. ממש לעצור.ליצור מרווח.ומתוכו להתחיל לבחור אחרת. שניהם מדגישים - “למידה של 12 הצעדים היא כדי לעזור לעצמכם – לא כדי לטפל בו. ודווקא דרך…

ההתפתחות הרגשית שלנו לא נוצרת רק מהדברים שנאמרים בבית —אלא גם ממה שנוכח בו באופן קבוע:הדרך שבה נרגעים, בורחים, מתמודדים, מתלהבים או מתכנסים.עודד לוי, מכור בהחלמה, גדל בתוך מציאות שנראתה רגילה, אבל בדיעבד גילה איך היא נטמעה בו עמוק פנימה. “הייתי ילד שונה… הרגשתי שלא מבינים אותי,” הוא אומר, ומתאר שנים של רגישות גבוהה שלא תמיד קיבלה מקום.ובתוך זה — חשיפה מוקדמת לעולם ההימורים, כמשהו תרבותי, משפחתי, כמעט שגרתי. הטניס מילא את חייו והפך למוקד תשוקה ומימוש, אבל כשהחלום נשבר, משהו בתוכו נסדק:“חוויתי תסכול מאוד גדול… וההימור התלבש על המקום הזה.”מה שהתחיל כריגוש קטן הפך לברירת מחדל רגשית, והריגוש סביב ההימור החליף את הריגוש שנעלם מהטניס.אחר כך הצטרף גם הוויד, והחיים נעשו כפולים — חוץ אחד, פנים אחר. גם בקשר הזוגי ההסתרה הלכה והעמיקה. וברגע אחד שבו השקר התגלה וכבר לא היה לאן לברוח — אישתו הייתה זו שראתה, שהתעמתה, שפתחה פתח לשינוי. "גרמת לי להרגיש משוגעת" כך אשתו אמרה לו בשיחה ההיא. משם החלה תנועה אחרת: טיפול, קבוצה, חשיפה, ניקוי הרגלים, שינוי סביבה —תהליך שהחזיר לו חיים, משמעות, ויכולת לעמוד במקום שנשמט ממנו שנים. בסוף…

יש סיפורים שבהם הכאב מתחיל הרבה לפני השימוש.עופר לנגר, מכור בהחלמה, מספר על ילדות בקיבוץ, חרדות לילה, אובדן של אחות, ובית שלא תמיד ידע להחזיק את מה שעבר עליו.מתוך כל זה נולדה אצלו הבנה מוקדמת:“הרגשתי שאני לא יכול להעמיס עליהם עוד.” כמבוגר, הדפוס הזה קיבל צורה אחרת.שנים של שימוש, בריחה, והסתרה — לא מרוע, אלא מפחד, הפחד לאבד שוב.עופר משתף בכנות :“הפחד לאבד שימש אותי להסתרות.”קשרים הפכו למקום שמחזיק שקט רגעי, גם כשהם הרחיקו אותו מהאמת. ואז הגיע הרגע שבו המציאות התייצבה מולו, בת הזוג מבקשת שיעזוב.הדבר שממנו פחד יותר מכל, מתממש.ומתוך המקום הזה הוא מתאר: “לחצתי על מנגנון השמדה עצמית.”רגע שפל שמסמן, כמעט באופן פרדוקסלי, את תחילתה של תנועה אחרת. זה פרק על הקווים הדקים שמחברים בין ילדות, משפחה והתמכרות —ועל האומץ להסתכל על סיפור שלם ולהתחיל ממנו משהו חדש. ובסוף הוא מבקש להדגיש למשפחות שלפעמים קשה להם להסכים לראות את מה שנמצא מול העיניים: “אל תעשו כאילו. אתם יודעים.” לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

הדרך בה אנחנו מתנהלים בחיים לרוב לא מתחילה במחשבה — אלא באוטומט.דפוסים ישנים שנוצרו בילדות: בבית שגדלנו בו, ברגשות שלא נאמרו, ובדרך שבה למדנו לפרש פחד וקירבה. הם נועדו להגן, אבל כשהם ממשיכים לפעול ללא מודעות — הם מעצבים מערכות יחסים, הורות וזוגיות, לעיתים בצורה שפוגעת יותר משהיא מגינה. במשפחות שחיות לצד התמכרות, האוטומטים האלה מתחזקים.פחד יוצר ריצוי, הצלה, הימנעות, דריכות — תגובות שנראות טבעיות, אבל לעיתים סוגרות את האפשרות לקשר פתוח ובטוח. האורחת שלי, הילה אלרן, מטפלת זוגית־משפחתית ובוגרת תכנית 12 הצעדים, אומרת:"דפוס הוא מנגנון אוטומטי, מבלי שאנחנו מודעים - הוא זה שמנהל אותנו." בפרק אנחנו מדברות על איך דפוסים עוברים מדור לדור בלי מילים, איך התמכרות היא לא ההתחלה אלא הקצה של דפוס בריחה, ואיך אפשר לזהות את הרגע שבו טייס אוטומטי מופעל — ולהתחיל להביא בחירה במקום תגובה. הילה מזכירה משפט שהוא גם תקווה וגם הזמנה לשינוי:"אנחנו נפצעים בתוך קשר — ובתוך קשר גם יכולים להירפא." ובסוף, יש משהו חשוב שכדאי לזכור:כשבן משפחה אחד מתחיל להבין את הדפוסים שמנהלים אותו ולפעול ממקום מודע יותר — זה יוצר תנועה חדשה בתוך המערכת…

עולמם של בני הנוער היום מהיר, חשוף ונגיש יותר מאי פעם. מה שנראה מבחוץ כתמים—בילוי, צחוק, "כולם עושים"—מסתיר לא פעם מציאות אחרת: אלכוהול, קנאביס, חומרים כימיים שנכנסים למסיבות ולניידים בלחיצת כפתור, התנהגויות כמו הימורים שמתחפשים למשחק, וחשיפה מוקדמת לפורנו ולריגושים דיגיטליים שמטשטשים גבולות. והכול קורה מאחורי מסך, בחדר סגור, רחוק מעין ההורה.לפעמים זה רק מבט אחד שחוזר הביתה "קצת אחרת", הסתגרות, שינוי עדין במצב הרוח. אין הוכחה — אבל בפנים משהו לא שקט. הורים רבים נתקעים בין פחד לדעת לבין פחד לטעות. שמוליק רוזנטל, מנכ"ל ובעלים של המרכז "ללא פילטרים", מי שבילה עשרות שנים בתוך המשטרה, המודיעין והשטח, אומר משפט חד שמסביר את המציאות הזו לא פחות מכל מחקר:"מי שבאמת מבין סמים — לא עושה סמים." בשיחה בינינו הוא מתאר איך העולם הטכנולוגי המהיר, תרבות השפע והפומו יצרו בלבול אצל בני הנוער. הוא מדבר על ההתדרדרות שהוא רואה כבר שנים, על תפיסת הבילוי שהשתנתה, ועל היכולת של בני הנוער להסתיר טוב יותר ממה שההורה יודע לראות. שמוליק גם מבקש להזכיר להורים דבר מהותי:"אל תמוססו את תחושת הבטן שלכם."כי לא פעם, זו האזהרה המדויקת ביותר שיש…

הערב שוב יורד.הבית שקט, הילדים כבר במיטות.היא מחכה שיירדמו – לא כי היא עייפה, אלא כי אז תוכל סוף־סוף לשתות.האלכוהול, שהתחיל כדרך להרגיע את החרדה, הפך עם הזמן לתרופה היחידה שהיא הכירה.כוס אחת כדי לנשום. כדי להירגע. כדי לא להרגיש כל כך לבד. רוני בן סירא, בת 55, מכורה בהחלמה זה חמש שנים, מספרת בכנות נדירה על החיים מבפנים:על הילדות באוסטרליה וההתעללות המינית שנמשכה עשור והשפיעה על כל תחום בחייה: על הנישואים, הבדידות, החרדה, והיין שהפך להיות “החבר הכי טוב שלי – האמא, האבא, האלוהים שלי”.על השנים שבהן האלכוהול ניהל את ההורות שלה, את הזוגיות שלה, ואת היכולת שלה להיות – פשוט להיות.ועל כך שגם ברגעים הקשים, כמו הנפילה הכלכלית של בן זוגה, שהביאה אותה להיות ברחוב עם שתי בנותיה – הדבר היחיד שהיה חשוב לה אז, היה הבקבוק. ולמרות כל אלה – זה גם סיפור על החלמה.על הבנות שארזו לה תיק לכניסה למרכז גמילה ונתנו לה תקווה,ועל הדרך שבה למדה לחיות מחדש – בלי אלכוהול, אבל עם הרבה יותר כוח, חמלה ואמת. רוני מדגישה לאימהות שמתמודדות עם התמכרות ושומעות אותה:“אם אני, עם כל מה שעברתי, עשיתי את זה – גם את יכולה.לא בחרתי להיות חולה, אבל בחרתי…

“יש לי אבקת קסם, אני מפזרת אותה ומיד הכל משתנה.” כמה היינו רוצים שזה יעבוד ככה. שההתמכרות תיעלם ברגע, שהכאב יתפוגג, שהדרך החדשה תיפתח בקלות וללא מכשולים. אבל המציאות רחוקה מכך. המאבק בהתמכרות הוא לא קסם, ולא החלטה אחת שמסיימת הכל – אלא מאבק יומיומי, לעיתים אפילו רגע־רגע, בין הרצון לחיות לבין יצר ההרס העצמי שמושך שוב ושוב אל השימוש. בפרק הזה אני נותנת מקום לקול שלא תמיד נשמע – קולו של מי שנמצא באמצע. לא סוף הדרך, לא ניצחון מוחלט, אלא החיים עצמם בתוך שדה הקרב הזה: תקווה מול ייאוש, החלטה מול שבירה, אמונה מול חוסר אונים. שי, מכור מתמודד, חי את המאבק הזה יום־יום. בכנות ובאומץ הוא משתף על ילדות של “ילד מפתח”, על טראומה מהשירות הקרבי ואובדן אח, על שנים של שימוש והסתרה, ועל ניסיונות להפסיק – ולחזור. “קרב יריות – אין יום שאני לא מתחמק מכדור ויורה כדור. אין רגע שאני לא רוצה להיות בשימוש. לא רוצה לאכזב, להרוס את הגמילה, ועדיין רוצה להשתמש.” הוא מספר גם על האישה שנלחמת לצידו – האדם הראשון שמאמין ורואה אותו. על איך המאבק משפיע עליה, על חיי המשפחה, וגם על הלמידה האיטית – דרך טיפול, דרך טעויות, דרך מאבקים – להיות נוכח,…

“כשהרצון למות הוא לא באמת מוות – אלא קריאה לסיום הסבל" המשפט הזה מתאר תחושה שקיימת אצל רבים מהמתמודדים עם התמכרות, הקונפליקט הבלתי אפשרי בין הרצון להמשיך לחיות, לבין הרצון שהכאב ייגמר כבר. בפרק הזה אני מארחת את דניאל פודמסקי, מכור בהחלמה, שמספר בכנות נדירה על השנים שבהן חי בין שני הקולות האלה. מאובדן אח תאום בגיל ארבע, דרך שנים של ניתוק רגשי, מסכות, ושימוש בחומרים שהסתירו את הכאב – ועד לנפילה הגדולה ביותר, שבה מצא את עצמו על ברכיו, מבקש מאביו: "אני מרגיש שאני הולך למות, תכניס אותי לגמילה.” דניאל מתאר את המאבק המתמשך גם בתוך ההחלמה, ומזכיר לעצמו - "היום הכי רע שלי בניקיון לא משתווה ליום הכי טוב בהתמכרות הפעילה שלי.”הוא מספר על רגעי החסד שבהם מישהו פשוט חיבק ואמר לו “אני מבין”, על הדרך לחיות עם הכאב בשלום, ועל משמעותה של קהילה שמדברת סוף סוף באותה שפה. זהו פרק על שבר, על מסכות, על כאב שלא קיבל מקום – אבל גם על בחירה לחיות, על עזרה שבאה ברגע הנכון, ועל האפשרות להתחיל לצעוד, צעד אחר צעד, בדרך אחרת. ולמשפחות דניאל מבקש חומר: אל תנסו לשלוט או לכפות. לפעמים האדם חייב להגיע לתחתית כדי לבקש עזרה – ומה שהכי נחוץ לו…

טראומה יכולה להשאיר אותנו עם פחד, כאב פנימי וחוסר אונים – ולעיתים נדמה שאין דרך להיחלץ ממנו.צורי דהאן, מומחה למניעה והעצמה בתחום ההתנהגויות בסיכון והתמכרויות, מנהל מרכז פסיעות ומכור בהחלמה, מספר כיצד חוויות כאלה הובילו אותו לבריחה אל חומרים – ששיככו זמנית את הכאב אך הכניסו אותו למעגל התמכרות קשה, שבו הכאב הבלתי מעובד רק התעצם עם הזמן. ואיך, דווקא מתוך נקודת השבר, בקשת העזרה של הוריו פתחה לו אפשרות אחרת – דרך של נוכחות, הקשבה וכלים להתמודדות עם הכאב מבלי לברוח. צורי מרחיב על המעגל שבו פוסט טראומה מלווה בהתמכרות, ועל ההבנה שהדרך לצאת ממנו מתחילה בבקשת עזרה ובנכונות להיתקל בכאב במקום לברוח ממנו. הוא מסביר כיצד טראומה והתמכרות לא רק מעצבות את חיינו האישיים, אלא גם את היכולת שלנו להיות נוכחים ותומכים עבור ילדינו. צורי מדגיש את חשיבות הנוכחות ההורית – גם כשהכאב והפחד מלווים אותנו – ואיך אפשר להשתמש בניסיון האישי כדי ליצור בית בטוח, שבו הילדים יכולים להתמודד עם רגשות קשים מבלי לברוח. צורי מסכם במסר חזק:"ילד לא מחפש הורה מושלם – הוא מחפש הורה נוכח. בקשת עזרה היא לא חולשה – זו אסטרטגיה. ואני מאמין שכל עוד הנר דולק…

"שם, על הרצפה, על הכביש, ברגע הזה הייתה נקודת המפנה אצלי. עולם נשבר, העולם נחרב, אבל באותו רגע, עם כל הכאב המטורף שהיה שם, היה גם שחרור," כך מתארת אושרי שרעבי, אחות לאח מכור, את הרגע שבו הכל השתנה.ההתמכרות לא נכנסת לחיים בבת אחת, לא ברעש ולא עם אזהרה. היא מתגנבת לאט־לאט, מוצאת את דרכה דרך שגרה, הרגלים, והסברים. בהתחלה היא כמעט בלתי נראית, עד שפתאום, בלי שהרגשתם, יש רגע שבו הכל משתנה – רגע מכריע, שלא ניתן לחזור ממנו.ברגע הזה, אושרי מתארת כי מצאה את עצמה נאלצת לבחור, בחירה מאוד לא פשוטה.אושרי משתפת בפתיחות איך גדלה לצד האח, אהבה אותו, כאבה את הכאב שלו, והייתה שם בכל שלב – גם כשהוא התדרדר לתוך התמכרות שהפכה את החיים בבית לכאוס מתמשך.היא נזכרת גם ברגעים שכבר היה לה קשה: "היה רגע שלא יכולתי להחזיק יותר, כשהרגשתי שאני לא יכולה להמשיך כך."לא מדובר רק על סבל אישי – אלא על כל מה שהשתנה, על הבחירה שלה להפסיק להימנע ולהתמודד. אושרי בחרה לדבר, לא לברוח, לבחור בחיים שלה אחרי כל מה שקרה."זה היה שנים לחיות בהסתרה, בבושה, בגיהינום, ונמאס לי לא רוצה יותר. בעצם רק החיוך היה בחוץ, החיוך זה מה שמכירים אותי – השחקנית, זו שמרימה…

"אני לא נושמת.הוא הים שלי – וכשהוא סוער, אני נאבקת לשרוד.אין אני. יש רק הוא." כך אמרה לי אמא לילד המתמודד עם התמכרות. המילים שלה נאמרו בלחש, אבל לא היה בהן שקט.הן היו טעונות בכאב, באהבה, בפחד – ובעיקר באובדן של העצמי.והיא לא לבד. משפחות שמתמודדות עם התמכרות מוצאות את עצמן לאט־לאט נבלעות.מבט אחד, טון דיבור, שפת גוף – מספיקים כדי לטלטל את כל עולמן.הן הופכות להיות דרוכות, מגיבות, עסוקות ברווחה של האחר – ושוכחות לגמרי את עצמן. בפרק הזה אני משוחחת עם הילה אלרן, מטפלת זוגית ומשפחתית,על החוויה הזו של היטמעות,ועל הדרך הארוכה, השברירית, של בניית מקום בטוח בתוכנו. מה קורה כשהגבול בין "אני" ל"אתה" כמעט לא קיים ואיך זה עלול להפוך בעיה?איך יוצרים מקום שמאפשר לי לחזור לעצמי – כשאני בתוך סערה חיצונית או פנימית? למה זה חשוב עבורי ועבור האדם שמולי? "מרחב בטוח", הילה אומרת, "זה כמו חדר פנימי שאני חוזרת אליו.מרחב של שקט, שממנו אני מגיבה. לא מתוך פחד. לא מתוך בלבול.מתוך חיבור." ביחד אנחנו מדברות על אהבה, על גבולות, על תנועה עדינה בין קרבה לנפרדות –ועל האפשרות להיות שם עבור מי שיקר לי, בלי להיעלם בתוכו. אולי גם את/ה שואל/ת את…

מה ההבדל בין עונג טבעי לבין התנהגות שמנהלת אותך?האם צפייה בפורנו או עיסוק מיני יכולים להפוך להתמכרות – גם כשכלפי חוץ הכל נראה מתפקד? ההתמכרות למין ולפורנוגרפיה היא אחת ההתמכרויות השכיחות בעידן שלנו – ועם זאת, מהשקטות והכואבות ביותר. היא לא תמיד נראית לעין, לא משאירה סימנים ברורים, ולעיתים רק הפרטנר או הפרטנרית מרגישים שמשהו לא בסדר. בפרק הזה אני פוגשת את שרון אלקינס, עו"ס קלינית ומנהלת מרכז "קשרים", שמתמחה בטיפול בהתמכרויות התנהגותיות – לשיחה פתוחה אודות התמכרות למין ופורנוגרפיה . נדבר על סימני האזהרה, על הפער שבין שימוש לגיטימי לשימוש כפייתי, ועל הייחודיות והמורכבות שבלרפא התמכרות כאשר השימוש הוא חלק בלתי נפרד מהחיים של אדם באשר הוא אדם. "זו התמכרות שפוגעת באינטימיות. האדם לא מסוגל להיות שם באמת," אומרת שרון ומוסיפה: "זה סבל נורא – אבל חשוב לי להגיד: לא חייבים להמשיך לסבול. יש דרך החוצה. אפשר לחיות אחרת." ולא פחות חשוב מבקשת שרון להדגיש– בן או בת הזוג אינם רק עדים לכאב הזה. הם מושפעים ממנו, והם חלק בלתי נפרד מהתהליך. גם עבורם נדרש טיפול, הבנה, ושפה חדשה של ריפוי. ההתמכרות אולי שקטה, אבל ההשפעה שלה…

זהו פרק אחר מבחינתי.פרק שנוגע אולי במקום הכי כואב כשמדובר במחלת ההתמכרות.ועליו – לא דיברנו כאן עד עכשיו בצורה ישירה. עד היום דיברנו כאן על ההתמכרות כמחלה – על זיהוי, על תהליך, על החלמה.אבל יש גם צד אחר, שקשה מאוד להביט בו – הצד שבו המחלה הזו לוקחת חיים. בפרק הזה אני פוגשת את אילי לב, אמא של עומר.עומר היה בן אהוב, רגיש, חכם. ילד טוב.והוא מת ממנת יתר – תוצאה של מחלה שהייתה שם, אבל לא הובנה עד הסוף.לא על ידו. לא על ידי הסביבה. וגם לא על ידי ההורים שלו, שהיו שם כל הזמן – ראו, אבל לא ידעו לחבר את הנקודות. “אם היינו יודעים אז את מה שאנחנו יודעים היום – אין לי ספק שעומר היה בחיים,” אומרת אילי בכאב מפוכח.רק אחרי מותו התחילו היא ובעלה להבין כמה מעט הם הכירו את המחלה הזו.וכמה גם היום – הם עדיין לומדים אותה.“זה לא קרה בבית הרוס. זה קרה אצלנו – במשפחה חמה, תומכת, רגילה. וזה בדיוק העניין,” היא מדגישה. בשיחה כנה, כואבת, אבל גם מלאת תבונה, אילי משתפת את מה שלא נאמר בזמן:איך סימנים התפספסו, איך בושה ותקווה חיו זו לצד זו, על הניסיונות לעזור, להתערב, להאמין שיהיה טוב – עד שהכול מתרסק. ואיך, מתוך המקום הכי כואב שיש – הם בחרו…

במרחב של שיח על התמכרות – יש קול אחד שכמעט לא נשמע.הקול של האישה שחיה לצד גבר המתמודד התמכרות.היא שם. נוכחת. שותקת. מחזיקה.אבל עליה – כמעט לא מדובר.לרוב לא במרחב טיפול, לצערי גם לא בשיח הציבורי.ולפעמים, גם לא בינה לבינה. בפרק הזה אני פוגשת את רוזה מנור שמש – עובדת סוציאלית בכירה מדריכה וחוקרת. מומחית בטיפול בהתמכרויות, שבחרה להקשיב לקול הזה.דרך מחקר בנושא "מערכות יחסים של גברים מכורים לחומרים פסיכואקטיביים לבין בנות זוגם: נקודת הראות של בת הזוג" רוזה ביקשה לחקור את חווייתן של נשים בזוגיות עם גברים מכורים – לא רק כסיפורים אישיים, אלא כקבוצה שיש לה דפוסים, כאב, מורכבות, ולעיתים גם תקווה. נדבר על התפקוד הגבוה של האישה, שמסתיר לרוב פגיעות, על קשרים שבהם האישה נעלמת לאט, על הגבול המטושטש בין אהבה להישרדות –ועל האפשרות לשינוי, דווקא מתוך ההבנה שיש כאן אישה.ולא רק "בת זוג של". אם את חיה בתוך השקט הזה – הפרק הזה בשבילך.כדי שתדעי שאת לא לבד.ושהקול שלך – יש לו מקום, וראוי שיישמע לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו:…

"אני כמו קיפוד – עוקץ בלי לשים לב.המסך שיש מול העיניים זה רק הצרכים שלך.זה לא משנה אם עובר לידך הילד שלך, אבא שלך, האישה שלך – אתה לא רואה אותם בכלל." כך מתאר ציון מקנזי את מה שהוא עצמו חי – ריכוז עצמי עמוק בתוך התמכרות. לא מתוך בחירה, לא מתוך אדישות – אלא מתוך כאב, בדידות ומנגנוני הישרדות. "החיים שלי היו תופת.החזקתי מערכת שקרים מכולם.שקט – היה מסוכן מבחינתי.כשיש שקט, אני פוגש את עצמי – ולא טוב לי עם עצמי." ריכוז עצמי, כך הוא מסביר, הוא לא תכונה של מכורים – הוא התוצאה.של קיום שמתרכז כולו ב"להחזיק מעמד".של ילד שלא הרגיש שייך, שניסה להיות מישהו אחר, שניסה להרוויח אהבה דרך הוכחות והישגים – ונשאב לעולם של הישרדות רגשית. "הייתי צריך שאבא שלי יגיד לי שהוא אוהב אותי, שיאמין בי.שיראה אותי." אומר ציון. בפרק הזה, ציון משתף בכנות נדירה על הילדות, על ההחלקה לעולם ההימורים, על הבדידות בתוך מחלה פעילה –ועל ההבנה שרק כשהוא התחיל לוותר על הריכוז בעצמו – הוא התחיל באמת לחיות. ולמאזינים הוא מבקש לומר: "אפשר אחרת.אמרו עליי הרבה דברים,אני ההגדרה למכור הכי קלאסי שיש,כל כך הרבה עברתי שם –ועדיין אפשר אחרת.אפשר אחרת ויש תקווה."…

הם עושים הכל – כי הם אוהבים.מכסים, מגבים, מרככים את המכה.משלמים חובות, משקמים נזקים, מחפשים פתרונות – שוב ושוב.הורים שמוכנים להילחם בשביל הילד שלהם, גם כשהוא כבר מזמן איבד את עצמו. "הבנתי המון דברים – אבא כמו קוסם, פותר בעיות. כל מה שצריך הוא שהבעיה תתגלה – ואבא יסדר." בפרק הזה אני מארחת את ארנון גולוב – מכור בהחלמה ומנהל מרכזי "רוח בכפר –לשיחה כנה ופתוחה על הדינמיקה הכואבת שנוצרת במשפחות שמתמודדות עם התמכרות.דרך סיפורו האישי, הוא ממחיש איך מתוך רצון טוב להציל, ההורים מטפלים שוב ושוב בסימפטומים החיצוניים – אבל לרוב לא נוגעים בשורש הבעיה. לעיתים מתוך חוסר הבנה, לעיתים מתוך פחד או דאגה – ובכך, לא פעם, דוחים את ההזדמנות לשינוי אמיתי. ואיך דווקא הרגע שבו הם מפסיקים "לסדר מבחוץ" – הוא הרגע שבו משהו באמת יכול להתחיל להשתנות. "אבא שלי התייעץ והבין שהוא לא יכול לעשות כלום," משתף ארנון. "שהכול בידיים שלי. הוא אסף את כולם ואמר: אנחנו צריכים להתנתק מארנון. יכול לקרות אחד משלושה דברים –הטוב: הוא יבקש טיפול.הבינוני: הוא ייכנס לבית סוהר.השלישי והקשה: הוא ימות." המשפחה נסוגה לאחור. הדלת נסגרה.ולקח זמן – זמן של כאב, של…

"אם היה לי חלון הצצה לפני שלוש שנים לאיפה אהיה היום – הייתי אומרת שאני לא מאמינה. קיבלנו את החיים מחדש." רחל, יוצרת תיאטרון ואמא לבת מכורה בהחלמה, מבקשת להתחיל דווקא מהמקום שבו היא נמצאת היום:"הקלישאה הזו – שהכי חשוך לפני עלות השחר – אני מרגישה אותה ממש עכשיו. למי שנוסע עכשיו במרחבים החשוכים, שנראה שהכול גמור – אני רוצה להגיד: יש תקווה." בפרק הזה רחל משתפת במסע המטלטל שעברה – לא רק דרך ההתמכרות של הבת שלה, אלא גם דרך ההדחקה, החרדה, הכאב והכעס שחוותה בעצמה כאמא. חשבתי ש - "אם זה יהיה בתוך הבית – אני אזהה, אני אהיה בתקשורת.אבל גם כשזה היה בתוך הבית – לא ידעתי.לא הבנתי. לא ראיתי. אולי גם לא רציתי לראות." וכשכבר אי אפשר היה להתכחש, ההכחשה התחלפה בכאב עמוק, בלבול, תחושת אשמה, בדידות וחוסר אונים.התחיל מרוץ נגד הזמן, ובמרכזו – אמא שמחפשת הצלה: "עשיתי טבלת אקסל עם כל המקומות בארץ.חיפשתי, חקרתי, מיפיתי – לא הצלחתי למצוא שום מקום שמתאים.רציתי להציל אותה – ולא ידעתי איך." רחל מתארת את הדרך מההבנה ועד הכניסה למרכזי החלמה – ואת הדרך הפנימית שהיא עצמה עברה:מאמא שמתקשה להציב גבולות, לאמא שמסוגלת לעשות את הבחירה הכואבת…

זוגיות בהתמודדות עם התמכרות היא מרחב רווי כאב, בלבול ואחריות כבדה.גם כשאדם יוצא לדרך של החלמה – השותף או השותפה שלו לא תמיד מרגישים שהמסע באמת התחיל עבורם. שנים של הסתרה, החזקה, הליכה על ביצים וניסיון "לשמור על הבית" – לא נמחקות כשהשימוש נפסק.ולעיתים, דווקא כשהכול אמור להיות טוב יותר – הפערים רק מתחדדים. בפרק הזה אנחנו מדברות על התערבות זוגית – כלי חשוב וממוקד שעוזר לבני זוג להתמודד עם שינוי, לבחון את דפוסי התקשורת שנוצרו סביב ההתמכרות, וליצור נקודת התחלה חדשה בתוך קשר שמבקש להיבנות מחדש. "כשיש פער – שם זה מתפוצץ.אי אפשר שאחד יעלה על דרך, והשני יישאר במקום." מה ההבדל בין התערבות זוגית לטיפול זוגי?מדוע כל אחד מבני הזוג צריך תהליך אישי משל עצמו?ואיך אפשר להחזיק מרחב זוגי בריא – גם כשכל אחד עובר תהליך אישי שונה? אני מארחת את הילה אלרן – מטפלת זוגית־משפחתית, בוגרת תוכנית 12 הצעדים ומומחית בעבודה עם זוגות המתמודדים עם התמכרות – לשיחה מקצועית ועמוקה על הדינמיקה הזוגית סביב ההתמכרות, על הסימביוטיקה הכואבת, ועל התקווה שנמצאת דווקא בנפרדות הבריאה. התערבות זוגית אינה סוף הדרך – היא יכולה להיות התחלה חדשה.לא תיקון של…

"ראש של מהמר זה הכל או כלום. אין אמצע, אין מקום של אולי. תמיד יותר גז מהברקס." כך מתאר שלומי סחייק את העולם הפנימי של מהמר — עולם שבו הקלפים שיש לך אף פעם לא מספיקים, הפנטזיה חזקה מהמציאות, והצורך לנצח את כולם גובר על כל היגיון. "אי אפשר להיכנס לראש של מהמר – זה ראש קרימינלי, גרנדיוזי. המטרה היא לנצח. תמיד." אבל מאחורי הראש הזה, מסתתר ילד שכבר בגיל שש הרגיש שונה, שהתחיל ללבוש מסכות, שהלך לאיבוד בתוך עצמו.ילד שהתבגר להיות נער מתפקד, אהוב, חברתי – אך כזה שחי חיים כפולים. "משדר עסקים כרגיל, הולך לבית ספר, משחק כדורגל – אבל בסוף, תמיד נשאר לבד עם עצמי." כך נראית התמכרות להימורים מבפנים: בוחן כל סיטואציה, כל אדם, כל רגע – רק כדי למצוא את הרגע שבו אפשר שוב להמר. כי רק שם – במקום הכי מסוכן – יש רגע אחד של שקט. "חייתי בשביל להמר, והימרתי בשביל לחיות." והאתגר לא נגמר שם – גם בטיפול, ההתמכרות הזו מציבה קושי ייחודי:"עקב האכילס של מהמרים הוא השכל. הם לא הולכים בעיוורון – הם מחפשים סיבה, הסבר, הצדקה. קשה להשפיע עליהם. הם יגידו לך: אתה לא יכול ללמד אותי כלום." שלומי, מכור בהחלמה ומייסד מרכז "בית עזרא", משתף בכנות מטלטלת…

על הרגע שבו בני המשפחה מבינים שהשינוי מתחיל מהם. יש נקודה בזמן שלא תמיד יודעים לזהות אותה, אבל מרגישים אותה בגוף. זה הרגע שבו כבר אי אפשר להחזיק את זה יותר.כשהשליטה נשחקת, התגובות נהיות אוטומטיות, והפחד – מהתפרקות, מהאמת, מהשינוי –כבר לא מצליח לעצור את מה שכואב באמת. "כי כל עוד אנחנו מצליחים להחזיק את המציאות הקיימת, גם אם היא לא טובה לנו – אנחנו נשארים בה." ואז, מתוך הכאב, מתוך חוסר האונים –משהו במשפחה מתחיל לזוז. בני המשפחה רק רוצים לעזור לו.הם מחפשים דרכים לשכנע אותו, לשנות אותו, להציל אותו מעצמו. אבל לאט־לאט מתבהרת ההבנה: הם נכשלים. זה לא עובד. בפרק הזה אני מארחת את רחלי זיגל – עובדת סוציאלית קלינית (MSW), מומחית בטיפול בהתמכרויות ובני משפחה, ומנהלת התוכנית לטיפול אינטגרטיבי בהתמכרויות במכון מפרשים לחקר והוראת הפסיכותרפיה במכללה האקדמית תל־אביב־יפו. יחד אנחנו מדברות על הדינמיקה שנוצרת סביב התמכרות במשפחה –על הגבולות שנשחקים, על הקושי לדבר בשפה רגשית, על הצורך בתגובה מיידית, ועל האשליה שהכול בסדר – כל עוד רק הוא ישתנה. "כמו שהאדם המשתמש מפתח סבילות לשימוש – כך גם המשפחה מפתחת סבילות. היא לומדת לחיות במצב…

תארו לעצמכם משפחה שמתפקדת כמו מערכת משומנת – לכל אחד תפקיד, דינמיקה שנבנית, איזון שנוצר. אבל אז, אחד מבני המשפחה מתמודד עם התמכרות, וכל המערכת מתאימה את עצמה למציאות החדשה. וכשהוא סוף סוף נכנס להחלמה? האיזון נשבר מחדש. בפרק הזה אני מארחת את רייצל דרעי, עובדת סוציאלית, מטפלת פרטנית וקבוצתית במכורים ובני משפחותיהם, ומכורה נקייה בעצמה. יחד אנחנו צוללות לתוך הדינמיקה המשפחתית סביב ההתמכרות – איך בני המשפחה מסתגלים מבלי לשים לב, איך תפקידים משתנים, ולמה דווקא כשהמכור מתחיל בתהליך ההחלמה – המערכת המשפחתית עלולה להרגיש אבודה. "ההתמכרות הפעילה לא הפרה את האיזון – נוצר איזון חדש סביב הבעיה, וכשהאדם יוצא לטיפול, המשפחה נשארת עם הבור שנפער." – רייצל מדברת על ההלם שמשפחות חוות כשהשינוי מגיע פתאום, ואיך דווקא עכשיו הן נדרשות לעבודה פנימית משלהן. "כשהמכור יוצא לטיפול, הוא נכנס למערכת שמדברת רגשות, שמלמדת אותו שפה חדשה. אבל כשהוא חוזר הביתה – הוא מצפה שהמשפחה תדבר באותה השפה, והם פשוט לא שם. זה יוצר מתח, כי הם עדיין עסוקים בהישרדות." אז איך מוצאים דרך חדשה? איך אפשר לתמוך באדם בהחלמה מבלי לוותר על עצמנו? ואיך שומרים על…

"חשבתי שזהו. שזה נגמר. התאבלתי על אח שלי." (רוני) "הוא יושב במרפסת, על חצי לבנה, מעשן כמו קטר, חצי בן אדם. זה היה השפל." עומרי ורוני גדלו יחד. אותם חדרים, אותן ארוחות ערב, אותן בדיחות פרטיות שאף אחד חוץ מהם לא מבין. שני אחים שתמיד היו קרובים, עד שהקשר התחיל להשתנות. בהתחלה, זה היה כמעט בלתי מורגש. התחיל באופן תמים. עומרי משתף - "בפעם הראשונה, השתמשתי במכונת מזל, בקיוסק בראשון. זה היה מגניב ומשעשע, ואז סנוקר, וגם שם התחלתי להמר על משחקים. אחרי חודשיים אני כבר מבריז מהבית ספר, והולך לשחק במכונה." ובין האחים, המרחק הלך וגדל, השיחות התקצרו, המפגשים הפכו נדירים, השקט התמלא בלחישות. כשכסף התחיל להיעלם, רוני חשדה – אבל לא ידעה מה היא באמת רואה. זה שלב? זה גיל ההתבגרות? זה יעבור? אבל זה לא עבר. ההימורים לקחו את עומרי עמוק יותר, והריחוק ביניהם הפך לתהום. בנקודה מסוימת, המשפחה כבר לא יכלה לשאת את הסבל. עד שהגיע הרגע שבו הכול התפוצץ. "הרגשנו שזהו. שזה נגמר. אני מבחינתי התאבלתי על אח שלי. כולנו. אלה היו ימים שבכיתי כמו שלא בכיתי בחיים שלי. הרגשתי שזהו, נגמר. אח שלי במנוסה, אין לי מושג איפה הוא, ואם אני אראה אותו – אני…

אני יושב בפינה של החדר, רחוק ככל האפשר, עיניים מושפלות לרצפה. מסביבי אנשים מדברים, משתפים, מספרים על עצמם בלי מסכות. על הכאב שלהם, על הבושה, על האובדן. ואני לא מבין איך הם עושים את זה.אני רוצה לקום ולברוח, אבל נשאר.ואז, בין כל המילים, אני שומע סיפור שדומה לשלי. לא בדיוק, אבל מספיק קרוב. הוא מדבר ואני חושב – הוא מדבר אותי. איך הוא יודע?ופתאום, אני לא לבד יותר. קבוצה היא אחת מאבני הדרך החשובות ביותר בתהליך ההחלמה מהתמכרות. אבל למה בעצם?מה קורה בתוך הקבוצה שהופך אותה לכלי כל כך משמעותי?למה עבור רבים, רגע הכניסה לקבוצה הוא אחד הרגעים המפחידים ביותר – אך גם מהמשמעותיים ביותר? בפרק הזה אני מארחת את שירה סלפטר, מנהלת מרכז "שבטיא" לטיפול בהתמכרויות, לשיחה על תפקידה של הקבוצה במסע ההחלמה.נדבר על המעבר מהבדידות הקיצונית שההתמכרות מייצרת, אל החיבור וההשתייכות שמאפשרים שינוי אמיתי. ניגע בחשיבותה של הקבוצה, לא רק עבור האדם המתמודד עם ההתמכרות, אלא גם עבור בני המשפחה, ונבין איך אפשר לבנות מחדש מערכות יחסים בריאות בתוך ההחלמה. כי כמו ששירה אומרת בפרק:"הרבה מהמתמודדים שמתעניינים במרכז מתלבטים אם הם יכולים לבד. ואני תמיד…

שקט. רובנו מבקשים אותו בחיינו – שקט שמביא שלווה, ביטחון ושייכות. אבל יש גם שקט אחר: שקט כבד ומתוח, שמסתיר סודות, חששות, ולעיתים תקווה קלושה שהפעם, אולי, הכל יסתדר. נוי ועמית גדלו בדיוק בתוך שקט כזה. בבית שבו ההתמכרות של אמא הייתה נוכחת – אך תמיד מוסתרת. עבורם, השקט היה דרך חיים: שקט מול העולם, שקט בתוך המשפחה, ושקט לא שקט גם בתוכם. בפרק הזה, הם פותחים חלון לעולם שבו ילד לומד להסתיר – לא רק מאחרים, אלא גם מעצמו. הם משתפים בכנות איך כל אחד מהם נשא את הסוד, חי בהסתרה, והאמין שגילוי או שיתוף עלולים להחמיר את המצב. ההסתרה הזו השפיעה עליהם בדרכים שונות, וכל אחד מהם פיתח מנגנונים ייחודיים כדי לשרוד את התקופה המורכבת והכואבת.עמית ונוי מספרים על רגעי החשד הראשונים, הגילויים שהרעידו את עולמם, ועל המאבק היומיומי להחזיק בית שנראה כלפי חוץ מושלם, אבל מבפנים היה מלא בשברים. "לא בא לי לחזור הביתה," משתפת נוי, "אבל אני חייבת לחזור, כי מי עוד יתפעל את כל זה?""כשגיליתי, זה היה כאילו התכוננתי לזה כל חיי," מספר עמית. "כשלראשונה דיברתי עם אבא, הבנתי שהוא לא מופתע. פתאום הבנתי שאני האחרון לדעת, וזה היה שוק מוחלט." זהו סיפור על…

"כשאני טובעת, אין צורך שתתארו לי את המים – לא את צבעם, לא את עמקם.הרי אני חשה אותם עד צווארי. יש לי רק בקשה: אל תחדלו לרגע לתאר לי איך נראית היבשה."(אביחי הולנדר, מתוך השיר "אור בשיגעון") המילים הללו, שמלוות את חייה של עדיה, מסמלות את הכוח שהחזיק אותה – משפחתה, שלא ויתרה עליה, גם כשהייתה בעומק מעגלי התמכרות וכאב. עדיה גדלה במשפחה נורמטיבית ושופעת, עם תחושת ביטחון ושלווה. אבל בגיל 18, משבר פתאומי טלטל את עולמה. היא עזבה את הבית, בחרה לנתק קשר עם משפחתה, ונכנסה למעגל של בריחה – תחילה דרך אלכוהול ומסיבות, ובהמשך דרך סמים. "לא הצלחתי להתמודד עם הכאב, עם הציפיות, עם המשפחה. תני לי לא להרגיש, לא לראות." לאורך השנים, המשפחה המשיכה לנסות להושיט יד, אך תחושת הבושה והניתוק הפנימי מנעו ממנה לקבל את עזרתם. רגעים קטנים, כמו שיחת טלפון מאחותה שאמרה לה, "אני לא מבינה איך אנחנו לא בקשר," היו עבורה נקודות אור בתוך החושך – אך עדיין לא היו מספיקים לשינוי. רגע המפנה האמיתי הגיע כאשר עדיה מצאה את עצמה לבד לחלוטין. אחרי שנים של תלות בזוגיות ובמעגלים של בריחה, היא נותרה ללא כסף, ללא חברים, וללא מטרה. "ישבתי על הרצפה בדירה, עם כלום…

רובנו הימרנו לפחות פעם אחת: כרטיס הגרלה, משחק קלפים עם חברים, או אולי השקעה מסוכנת בשוק ההון.אבל איפה עובר הגבול בין משחק תמים להרגל שמשתלט על החיים? עבור שמעון רביבו, פסיכותרפיסט ומכור בהחלמה, הגבול הזה נחצה בלי שום אזהרה.רגע אחד בקזינו בגיל 26, כשחשב שזה רק ערב קליל עם חבר, הפך לנקודת מפנה ששינתה את מסלול חייו.ההימורים, שבהתחלה נתנו לו תחושת שקט וריגוש, הפכו לכוח בלתי נשלט שפלש לכל תחום בחייו – המחשבות, הרגשות, הכסף, והמשפחה. "הימורים הם התמכרות שקטה," הוא אומר. "הם נותנים אשליה של שליטה, של רווח מהיר, של ריגוש. אבל בפועל, הם לוקחים ממך הכל – את הכסף, את המשפחה, את עצמך." בפרק הזה, שמעון לוקח אותנו עמוק לתוך עולמו של המהמר. הוא מתאר את התחושה שכל הפסד הוא רק עוד צעד בדרך לניצחון הגדול, את השכנוע הפנימי שהפעם זה יהיה אחרת, ואת השקרים – לעצמך ולכל מי שסביבך. שמעון משתף בכנות איך חובות אדירים, חיים כפולים, ושבר משפחתי בלתי נמנע הובילו אותו לנקודת שפל שבה הבין: הוא חייב לבחור – להמשיך לשקוע או להתחיל מחדש. אבל זה לא רק סיפור של אובדן. זה גם סיפור של תיקון.שמעון משתף איך, בגיל 48, החליט שהגיע הזמן לקחת אחריות…

כשהכאב משתלט על כל חלק בחיים, כל מה שאתה מחפש זה הקלה – גם אם המחיר כבד."כילד גדלתי בבית לא בריא במיוחד. הייתי ילד מאוד מופנם, לא מדבר, לא משתף... שנים של הסתרה, שלא ידעו ולא ישמעו. היה כבד להתהלך עם הסודות האלה, לשמור שהכל ייראה תקין מבחוץ, אבל מבפנים הכל היה מרוסק." כך משתף מרדכי כהן, פסיכותרפיסט ממוקד התמכרויות, שהתמודד עם התמכרות פעילה במשך יותר מ-20 שנה, והיום הוא חוגג 21 שנים בדרך ההחלמה. "לא הייתי שייך לשום מקום. מגיל קטן אני שורד לבד, לא משתף, לא מספר... הסמים הצילו אותי. אם לא הייתי משתמש, הייתי מתאבד בגיל 14.""הסם אפשר לי לנשום לרגע. הוא נתן לי שקט. לא פתרון אמיתי, אבל תחושת הקלה." מרדכי מתאר את הדרך שבה הפך תלוי בסם: "לא הייתי מסוגל לעשות כלום בלי להשתמש. הייתי כל כך תלותי בזה, ועדיין הצלחתי איכשהו להסתדר. בקטע של כסף תמיד הסתדרתי... עד שכבר לא הצלחתי." כשהגיע הרגע שבו החליט שהגיע הזמן לשינוי, הוא התחיל דרך חדשה: "להיות נקי זה מקצוע. חייבים לתחזק את זה כל הזמן, לשים לב כל הזמן, כי אני יודע כמה אני מסוכן לעצמי. מחלת ההתמכרות היא כמו מפלצת. אני מרגיש אותה בתוכי, תמיד מודע לה. אם לא אשמור שההחלמה…

איך בוחרים את הדרך הנכונה לטיפול בהתמכרות? רגע הגילוי שאדם אהוב מתמודד עם התמכרות הוא רגע מטלטל. לעיתים חולפים חודשים ואף שנים עד שהוא מגיע, והמשפחה מוצאת עצמה מול שאלות לא פשוטות: למי פונים? איזה סוג טיפול מתאים? ואיך יודעים שבחרנו נכון? בפרק זה, ניתן מענה על חלק השאלות המורכבות האלה. ניר אורן, עובד סוציאלי מומחה בטיפול בהתמכרויות עם ניסיון עשיר של כ- 30 שנה, במוסדות ציבוריים ופרטיים, יתארח בפרק ויספק כלים והכוונה מעשית אודות: סוגי המענים השונים וההבדלים ביניהם- מטפלים פרטיים, מרכזי יום, אשפוזיות, קהילות טיפוליות ומוסדות פנימייתיים. ציבורי למול פרטי. איך ניתן לזהות את הבחירה הנכונה לכל מקרה? מהם הצעדים הראשונים למשפחה שמעוניינת לעזור לאדם המתמודד עם התמכרות? במהלך השיחה נדבר גם על המציאות המורכבת של המשפחות: הפחד מלטעות, התחושות המבלבלות, והקושי להחליט בזמן שמרגישים מוצפים במידע. זהו פרק שמטרתו ליצור מעט בהירות בתוך הענן הסבוך של המידע והרגשות. ניר מבקש להעביר מסר חד וברור: אפס עשייה אינה אופציה. תמיד יש מה לעשות. הצטרפו אלינו לשיח של הבנה, תקווה וכלים מעשיים! 🎙️ לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר…

בפרק הזה אנחנו נכנסים לעומק החוויה המשפחתית של התמכרות, לא רק כסיפורו של האדם המכור, אלא כסיפור משותף שמערב את כל בני המשפחה. הפחד, התסכול וחוסר האונים הם רק חלק קטן מהרגשות שמציפים את המשפחות שנקלעות למעגל ההתמכרות – מעגל שבו כולם סובלים ומשלמים מחירים, אך גם יכולים למצוא את הכוח להחלים ולצמוח יחד. אורי ואילן, מכורים בהחלמה ומנחי הפודקאסט "מכורים", משתפים על הרגעים שבהם המשפחות שלהם שילמו את המחיר הכבד של ההתמכרות, וגם על תובנות שגילו תוך כדי השיחות עם אנשים אחרים. "אירחנו בפודקאסט אישה שהייתה נשואה לאדם עם התמכרות וזה טלטל אותנו... פתאום הבנו מהדברים שלה, שהיא משתמשת, לא בסמים אבל במכור, ברצון לעזור לו, להציל אותו. זה היה פרק הכי מטלטל, תפס אותנו לא מוכנים, הביא אותנו לחשבון נפש משמעותי על המחיר שהמשפחה שלנו שילמה." "האשמה והבושה – תבעטו אותם החוצה... זה לא מה שיקדם את ההחלמה המיוחלת," הם מוסיפים, מדגישים את החשיבות של חמלה ואחריות אישית בתהליך ההחלמה המשפחתי. "רוצה להאמין ששיחות כמו עכשיו תורמות להבנה שהתמכרות היא מצב אנושי נפוץ מאוד, בעצימות שונה ויש להפסיק לעשות מזה פשע גדול. די, אנשים מכורים - אפשר…

מתחילים בחוץ, מגלים מבפנים: המסע להחלמה אמיתית רבים מהמתמודדים עם התמכרות נכנסים לתהליך טיפולי מתוך אילוץ – לחצים מצד המשפחה, משבר אישי או נסיבות שמכריחות אותם לפעול. אך מה שמתחיל מתוך אילוץ חיצוני, יכול להפוך למסע פנימי עמוק ומשמעותי. אבי לידג'י, מנהל ושותף בקבוצת "רוח ים – בתים מאזנים ומרכזי גמילה", אומר: "לא משנה מה גרם לאדם להגיע – מה שחשוב באמת הוא מה שקורה מרגע שהוא נכנס."אבי מסביר כיצד דרך הכניסה לטיפול, עם דגש על התנהגות ושייכות, ניתן לייצר תנועה פנימית: כשהאדם נדרש להיות חלק, להשתייך ולתרום, נזרעים הזרעים הראשונים של השינוי. מתוך תחושת שייכות מגיעה גם תחושת מסוגלות – לעיתים לראשונה – ומשם מתחיל המסע האמיתי לשינוי פנימי. "אדם בתוך התמכרות הוא אדם סובל, אדם בתוך החלמה הוא אדם חופשי."בפרק נדבר גם על משמעותה של החלמה: איך היא מיומנות שניתן ללמוד, מה שומר אנשים בתהליך ההחלמה ומונע חזרה לשימוש, ומהו תפקיד המשפחה בכניסה לתהליך וביציאה ממנו. "החלמה היא לא רק שחרור מהתמכרות – היא בניית חיים ששווה לחיות אותם."פרק מלא בתובנות, תקווה וכלים מעשיים למשפחות ולמטופלים כאחד. מוזמנים להאזין! 🎙️ לתגובות, שאלות ונושאים…

מזה עשרות שנים, תכנית 12 הצעדים מהווה כלי משמעותי עבור אנשים ברחבי העולם המתמודדים עם התמכרות. עם זאת, עבור רבים, המפגש הראשוני עם התכנית מעורר שאלות והסתייגויות כמו: מהי בדיוק "תכנית רוחנית"? מדוע מופיעים בה מושגים כמו "כוח עליון" או "אלוהים"? והאם השפה שבה נכתבה התכנית רלוונטית לעולם המודרני שלנו? ועוד. הסתייגויות אלו אינן עולות רק אצל האדם המתמודד עם התמכרות, אלא לעיתים גם בקרב בני המשפחה והסביבה הקרובה, מה שעלול להוסיף אתגר לתהליך ההחלמה. אז מהי תכנית 12 הצעדים? כיצד היא עובדת? איך היא נותנת מענה למחלת ההתמכרות? האם היא רלוונטית גם לבני המשפחה ? בפרק זה, יחד עם אמירי שוהם – מטפל המתמחה בעבודה עם אנשים הסובלים מהתמכרויות והתנהגויות מזיקות – נבקש לשפוך אור על התכנית, להנגיש את מושגיה ולהבין את מהותם. נדבר על התפתחות התכנית, עקרונותיה, השפה הייחודית שלה ואת הרציונל העמוק שמאחוריה. ניגע במבנה הצעדים, ובין איך התכנית מתמקדת בתהליך המציע חקירה פנימית, צמיחה אישית, לקיחת אחריות ושינוי דפוסי ההתנהגות ההרסניים המאפיינים את מחלת ההתמכרות והתנהגויות מזיקות– וכל זאת דרך פעולות ממשיות. מוזמנים להקשיב ולהגיב. לתגובות,…

"נולדתי בכרמיאל, הזיכרון הראשון שלי מגיל 6 הוא שאני מחביא את כל הסכינים בבית. כשאמא שואלת למה, אני עונה לה: 'כדי שאבא לא ידקור אותך.'" זו החוויה שלתוכה גדלתי, כך משתף מולי רוזן, פסיכותרפיסט אינטגרטיבי ומומחה בהתמכרויות, מלווה מצבי נפש קיצון, שמכיר את העולם הזה מקרוב, כמתמודד עם התמכרות בעצמו וכמטפל. "בהתחלה הייתי ילד מרצה, טוב, בלונדיני עם עיניים ירוקות, חמוד ומנומס, עוזר כשצריך, אבל בפנים התפתח בי זעם."מולי משתף איך בגיל 13 החל שינוי משמעותי בדרך בה התנהל: "התחלתי להוציא את הזעם החוצה, זה התבטא במרד, כל מה שהריח לי מסמכות לא התקבל" בגיל 14, נחשף לראשונה לעולם של משני התודעה ושם חווה לראשונה את התחושה - "הייתה שם שלווה כזו שלא הכרתי. משהו כל כך נעים. אמרתי לעצמי, את הנעים הזה אני רוצה עוד."ומכאן, הדרך הייתה קצרה – מה שהתחיל כהתנסות מקרית הפך מהר מאוד לכלי קבוע לבריחה מהכאב וההתמודדויות של החיים. "זה הגיע למצב שבו לא הצלחתי להתמיד בשום דבר– לא לימודים, לא עבודה, לא זוגיות" "אמא תמיד הייתה שם, ניסתה לתקשר איתי, אך ידעה שלא באמת אפשר לדבר איתי."המפנה הגיע כשהבין לראשונה שיש בעיה ושהוא זקוק לעזרה: "מתפתחת לי…

שיעור המתבגרים והצעירים המתמודדים עם התמכרויות למשני תודעה נמצא בעלייה מתמדת, כשהמציאות המורכבת של המדינה מאיצה את המגמה הזו. לצד זה, חלק מהשימושים הופכים ליותר לגיטימיים בעיני החברה, מה שמקשה עוד יותר על הזיהוי וההכרה בכך שישנה בעיה.המשפחות מוצאות את עצמן מתמודדות עם מציאות מבלבלת וקשה יותר מאי פעם. אסף כנען, מנהל עמותת אל-סם, עוסק בנוער בסיכון מזה שנים רבות. הוא מדגיש: "העולם של ההתמכרויות, רצף השימוש והחשיפה לאלכוהול ולסמים בקרב בני נוער, הוא אחת המחלות הקשות ביותר בחברה, בעיניי אולי הקשה מכולן." אסף מספר על השינוי שחל בנקודת המבט שלו עם הזמן: "הגעתי לעמותה כדי לעזור לבני נוער להתמודד עם בעיות חיים ושימוש, אבל ככל שעבר הזמן, הבנתי שהמפתח הוא דווקא בהורים ובסביבה. העבודה עם ההורים היא אפקטיבית ומשמעותית יותר - היא כוללת מתן כלים, תקשורת נכונה, מניעה וידע שיכולים לעשות את ההבדל." לדבריו, ההורים לא רק מתמודדים עם ההלם שבגילוי אלא גם שאלות רבות שעולות, בלבול, וכן תחושות בושה ואשמה חזקות. "שיחות רבות מתחילות בתחושת בושה – איך לא ראיתי? איך נתתי לו כסף? איך נכשלתי כהורה?"בשל הבושה, הורים רבים מגיעים לקצה לפני…