סיכום הפרק
בפרק 40 של סאבטקסט אלפרד כהן מארח את המשוררת, חוקרת הספרות, המתרגמת והמבקרת שירה סתיו, לשיחה על שירה, זיכרון וזהות, ועל מה שהספרות מסוגלת לעשות עם החיים שלנו. דיברנו על הוראת שירה ועל ההבדל בין שיר שמספר סיפור לבין שיר שהוא אירוע בפני עצמו; על הממואר הפואטי, תחום המחקר שמעסיק אותה בשנים האחרונות, ועל האפשרות שהספרות אינה רק מתארת את ה״אני״ אלא יוצרת אותו מחדש. משם נדדנו לשאלת הקאנון הספרותי, לתפקידה של האקדמיה, לתרגומים שלה לשרון אולדס ולאושן וונג, לאהבה המשותפת שלנו לקרל אובה קנאוסגורד, ולעשרים שנות עבודתה כמבקרת ספרות. שיחה על קריאה, על כתיבה, על הצורך בצורה ועל כל מה שמתרחש בטקסט מעבר למה שנדמה לנו שהוא מספר.
בפרק 40 של סאבטקסט אלפרד כהן מארח את המשוררת, חוקרת הספרות, המתרגמת והמבקרת שירה סתיו, לשיחה על שירה, זיכרון וזהות, ועל מה שהספרות מסוגלת לעשות עם החיים שלנו. דיברנו על הוראת שירה ועל ההבדל בין שיר שמספר סיפור לבין שיר שהוא אירוע בפני עצמו; על הממואר הפואטי, תחום המחקר שמעסיק אותה בשנים האחרונות, ועל האפשרות שהספרות אינה רק מתארת את ה״אני״ אלא יוצרת אותו מחדש. משם נדדנו לשאלת הקאנון הספרותי, לתפקידה של האקדמיה, לתרגומים שלה לשרון אולדס ולאושן וונג, לאהבה המשותפת שלנו לקרל אובה קנאוסגורד, ולעשרים שנות עבודתה כמבקרת ספרות. שיחה על קריאה, על כתיבה, על הצורך בצורה ועל כל מה שמתרחש בטקסט מעבר למה שנדמה לנו שהוא מספר.
פרקים
להמציא את האני | שירה סתיו: על הממואר הפואטי, הזהות שהספרות מייצרת והאפשרות לכתוב חיים מחדש
האזנתםבפרק 40 של סאבטקסט אלפרד כהן מארח את המשוררת, חוקרת הספרות, המתרגמת והמבקרת שירה סתיו, לשיחה על שירה, זיכרון וזהות, ועל מה שהספרות מסוגלת לעשות עם החיים שלנו. דיברנו על הוראת שירה ועל ההבדל בין שיר שמספר סיפור לבין שיר שהוא אירוע בפני עצמו; על הממואר הפואטי, תחום המחקר שמעסיק אותה בשנים האחרונות, ועל האפשרות שהספרות אינה רק מתארת את ה״אני״ אלא יוצרת אותו מחדש. משם נדדנו לשאלת הקאנון הספרותי, לתפקידה של האקדמיה, לתרגומים שלה לשרון אולדס ולאושן וונג, לאהבה המשותפת שלנו לקרל אובה קנאוסגורד, ולעשרים שנות עבודתה כמבקרת ספרות. שיחה על קריאה, על כתיבה, על הצורך בצורה ועל כל מה שמתרחש בטקסט מעבר למה שנדמה לנו שהוא מספר.
מה נשאר לנו | ריטה קוגן ו-לילי ירין: על ספרות, אמנות והשיחה שנמשכת בין אם לבת
האזנתםבפרק 40 של סאבטקסט אני מארח את הסופרת, המשוררת והמתרגמת ריטה קוגן ואת אמה, לילי, לשיחה על המקום שתופסות הספרות והאמנות בחייהן. אנחנו פותחים בשאלה האם אפשר לגדל אדם באמצעות ספרות, וחוזרים לילדותה של ריטה בלנינגרד: הספרים הראשונים, השירים שלילי לימדה אותה לדקלם ולימודי האמנות במוזיאון הארמיטאז׳. משם אנחנו ממשיכים אל אחמטובה, נבוקוב, בונין ויעקב שבתאי, אל אהבתן המשותפת לקולנוע ולציור, ואל השיחות והוויכוחים שהן מנהלות עד היום. בין הזיכרונות והיצירות עולה גם שאלה מורכבת יותר: האם האמנות היא דרך לדבר על החיים, או שלפעמים היא דווקא מאפשרת לנו להימנע מלדבר עליהם?
לדבר אמת בספרות | מיכל בן־נפתלי: על ממואר, זיכרון והניסיון לכתוב אמת בתוך מרחב שהפך שקרי
האזנתםבפרק 39 אני משוחח עם מיכל בן־נפתלי על הגבולות המטושטשים שבין ממואר, מסה ובדיה, ועל הספרות כהרפתקה של חיים ושל מחשבה. אנחנו מדברים על הצורך לספר אמת דווקא בתוך מרחב ציבורי שהפך רווי שקרים, על הזיכרון כפעולה שאינה רק משחזרת אלא גם ממציאה, על ההבדל בין מחקר לחקירה ספרותית, ועל ההיברידיות כאפשרות להמציא מחדש צורות כתיבה שכבר נדמה שאנחנו מכירים. בהמשך אנחנו מדברים גם על הוראת כתיבה, על מה שמתרחש במפגש עם סטודנטים, ועל החזרה של בן־נפתלי לקריאת שירה ולכתיבת מסות על שירים.
תחרה על פחם | אגי משעול: ההומור הוא רק מה שרואים, מתחתיו יש שריפה
האזנתםבפרק 38 אני מארח את אגי משעול, לרגל צאת ספרה החדש נשל ספר שמשיל עור פיזי, פנימי ומדיני בבת אחת. דיברנו על מה זה בעצם להגיד "אני משוררת" ועל ההתחייבות שמסתתרת באמירה הזאת; על טקס הבוקר שלה קפה, סיגריה ומחברת ועל "בצאתי לקראתך, לקראתי מצאתיך" כדרך חיים; על ההומור שלה, שהוא לדבריה רק תחרה על פחם; על שירת מלחמה, על השיר "ממ"ד" ועל התשובה של לאה גולדברג לשאלה למה משוררת לא כותבת על המלחמה; על העצים בחצר שלה ועל השיחים בשולי הדרכים שאף אחד לא מסתכל עליהם; ועל הספר הראשון שהוציאה כחיילת, אספה מכל מקום שיכלה והשמידה. בדרך גם עמיחי, גורי, יואל הופמן, חילזון אחד, וההצלחה המפתיעה שלה בגרמניה דווקא עכשיו.
השפה לא מתקלקלת | רוביק רוזנטל: על עצלות כמנוע, סלנג כתעודת זהות, ומה באמת הולך לאיבוד בעברית הישראלית
האזנתםבפרק 37 מתארח רוביק רוזנטל, בלשן, סופר, מסאי ועורך, שכותב על השפה העברית מאז 1997. לרגל ספרו החדש העברית הישראלית דיברנו על מה שקורה לעברית בפועל, לא במה שהיא אמורה להיות: על שבע מאות שנים שבהן הדיבור בה נאסר בחוכמה גדולה, על הרגע שבו חיים רוזן העז לקרוא לה בשם ואיך התנפלו עליו, ועל המתח בין הדקדוק היציב לבין הדוברים שממשיכים לזוז. מכאן לעצלות כמנוע התפתחות, לפועלים חדשים שנולדים כל יום, לסלנג שנוצר בגילאי שבע־עשרה עד עשרים ושתיים ולמה שהוא מסגיר על דעיכת המאצ׳ו הישראלי. וגם, מה כן הולך לאיבוד: מטבעות לשון שנכחדות בשידור חי, המילה פרקדן, וילדים שפוגשים מילה שהם לא מכירים ומתאהבים בה לכל החיים.